• Etitude - אתי קארו אבקסיס

"העולם שייך לצעירים?!"

השעה 0645, אני לקראת סיום רכיבת אימון בוקר, בדרכי הביתה, בשבילי העיר. שומרת על קצב - עלייה אחת לפני אחרונה עד היעד. הפנים חמות ואדומות, אני מזיעה, מתנשפת בקצב אחיד ומדוושת בעליה בנחישות. השרירים מתחילים לשרוף, הקצב יורד מעט, אני מרגישה בהאטה, אבל לא מוותרת. ממשיכה לדווש. פתאום אני שומעת רעש גלגלים מגיע במהירות ותוהה מי הרענן / רעננה שעוקפים אותי עוד שנייה בעליה, משמאל. בעוד אני מגלגלת את המחשבה, אני רואה בזוית העין קסדה שחורה ושיער ארוך (שישויכו אחר כך לנערה צעירה) עוקפים אותי על אופניים בנונשלנטיות ובלי כל מאמץ. אני מסתכלת על הרגליים כדי לראות את מהירות הדיווש ואז מבינה שהיא בכלל לא מדוושת. זה המנוע. באותה שנייה, בעודי ממשיכה להזיע ולדווש בנחישות עד סוף העליה, רעש גלגלים נוסף, עוקף אותי מימין. בלי קסדה, עם שיער קצר, תיק בי"ס על הגב ומנוע שדוחף את הגלגלים. אני מדוושת וחושבת לעצמי כמה אירוני זה...



לא חייבים להתאמץ כדי להצליח?!


הצעירים באמת יותר מהירים ממני... יותר טכנולוגיים ממני... הם עוקפים אותי בנונשלנטיות ובלי להניד עפעף או לזרוק מבט לעברי. בעוד אני עובדת קשה, "קורעת את התחת", מזיעה, הם עוקפים אותי בקלילות ובלי מאמץ. (פתאום הבזק! "קופסא" נוספת נפתחת ומתוכה הבזק זיכרון מהרצאה על דור ה Y וה Z בהשוואה לקודמיהם כשאמר שם המרצה, ש"פעם עבדו קשה היום עובדים חכם".... וש"לא חייבים להתאמץ כדי להצליח".


האמנם? האם שני המושגים, קשה וחכם בהכרח סותרים? האם באמת לא צריך להתאמץ או לעבוד קשה כדי להצליח? נראה לי שאלו שאלות ל"רכיבה אחרת":) בכל מקרה, הניגוד הזה מגרה את המוח שלי... אני אוהבת ניגודים. מה גם שאיכשהו זה מרגיש כאילו זה שאני מניעה את גלגלי המוח, מקדם אותי מהר יותר, כמו "הכפלת כח" בתנועה. כך בינתיים העלייה הסתיימה הגעתי לירידה וממנה למישור עד העלייה הבאה והאחרונה.



האופנים שלי VS האופניים שלהם (החשמליים)

תוך כדי תנועה אני ממשיכה לנשום, לנשוף ולהתפלסף עם עצמי, בפנים. בלי קול. שואלת שאלות, לפעמים עונה לפעמים רק שואלת, תוהה...

משווה בין הרכיבה שלי, האופניים שלי, המאמץ שלי, הקצב שלי, ועוד כמה דברים - שלי, לבין שלהם.

מטרה

הם רוכבים כדי להגיע מנקודה לנקודה בדרך הקלה, המהירה והנוחה להם ביותר - לטווח הקצר.

אני רוכבת בשביל האימון, האנרגיה וההנאה האישית שלי - לטווח הקצר והארוך גם יחד.


לבוש

הם גם לבושים למה שמחכה להם ביעד (בי"ס, עבודה ושות').

אני לבושה בבגדי רכיבה.


מנוע האופניים שלהם נעים באופן אוטומטי - בעזרת מנוע חיצוני (מהחוויה שלי, הצעירים מדוושים לרוב כשנוח להם או כשנגמרת הסוללה)

שלי מונעים מכוח הדחיפה והמשיכה שלי - המנוע הוא אני.



מאמץ וקצב הם לא צריכים להתאמץ כדי לנוע - המנוע עובד בשבילם.

אני צריכה להתאמץ מאוד - במיוחד בעליות.

הם יכולים לנוע בקצב אחיד ללא תלות בתוואי הדרך.

אצלי, קצב התנועה מושפע מאוד מהדרך שמשפיעה על המאמץ שאצטרך להשקיע כדי להמשיך בתנועה ואם לא אשקיע... סביר שאיעצר ואפול.


סוללה / אנרגיה אצלם מדובר בסוללה של האופניים

אצלי בסוללה שלי.


אחריות

האחריות שלהם מסתכמת פחות או יותר, בהטענת הסוללה לפני הרכיבה

שלי בהנעה עצמית, הטענת אנרגיה, מוטיבציה - לפני ובמהלך הרכיבה כולה.

יתרון

תוך כדי שכל הדברים הללו חולפים בראשי, זה מתבהר ומתדייק

הם אולי מהירים יותר "ממני", זו נקודת היתרון "שלהם".

אבל היתרון הזה תלוי במשהו חיצוני להם. בטכנולוגיה. היתרון שלי הוא מתוכי. הוא שלי ואינו תלוי בשום דבר אחר זולתי.

"זה לא כוחות"


אז תכלס "זה לא באמת כוחות" וכשהמנוע שלהם יכבה, אין לי ספק, שהמנוע (הפנימי) שלי ימשיך לפעול בעוצמה. (אני גם לא בטוחה שהם יצליחו לעקוף אותי בעליה בלעדיו... למרות שהם בגיל הילדים שלי בערך).


באופניים חשמליים, ככל שעובר הזמן, עייפות החומר והשימוש המרובה מביאים לבלאי של המנוע / הסוללה, בעוד שאצלי, ככל שעובר הזמן האימון והתרגול משביחים את "המנוע" משכללים אותו ומשפרים את ביצועיו. הגוף שלי, הסיבולת שלי, מערכת הנשימה שלי, המיינד שלי, התוצאות שלי, ההישגים שלי ברכיבה ובכלל, הכל משתפר.




העולם שייך לצעירים?!

אז האם יש לצעירים יתרון עלי? בדברים מסוימים כנראה שכן. בעיקר בידע בתפעול הטכנולוגיה.

אבל לי יש יתרון במקור, במקור שהטכנולוגיה מתחקה אחריו - במנגנון האנושי!


ומה שבטוח, אופניים יכולים להיות במובן הבסיסי ביותר - הפונקציונלי, כלי לניידות, להגעה טכנית מנקודה פיזית אחת לנקודה פיזית שניה. אבל הם יכולים להיות גם הרבה מעבר לזה. הם יכולים להעביר אותנו מנקודה אחת לאחרת במישורים רבים, שונים ומגוונים, עמוקים ורחבים הרבה יותר ממה שנדמה לנו.



אחרית דבר

אין אני מתיימרת לשפוט חלילה, בדבריי, רק לגרות מחשבה ע"י הבאת הדברים כפי שעלו בראשי, תוך כדי רכיבה, במסגרת "הרהורים באימון של בוקר... " ב 21.08.18 .

הם הועלו רק כעת, (כעשרה חודשים אחרי כתיבתם), אחרי שבועיים וחצי של הפסקה כפויה ברכיבה, בעקבות תאונה שאירעה לי עם רוכב על אופניים חשמליים שרכב "על אוטומט" ונכנס בי חזיתית בנתיב הרכיבה שלי. מה שהוביל אותי לחשוב גם על הפוסט הזה וגם על זה שיש משהו בטכנולוגיה שפשוט גורם לנו להפסיק לחשוב ולפעול באוטומט. אם הוא לא היה פועל על אוטומט, הוא היה נצמד לימין שלו, לא לשלי. הוא היה מאט כדי למנוע תאונה חזיתית איתי או עם העמודים שהיו שם. אבל הוא פעל על אוטומט. מיהר לרכבת והוכיח שעל הכביש / נתיב האופניים, לפחות, "החיפזון מן השטן".


אז נכון, לא תמיד ולא על כל דבר צריך לעצור לחשוב. יש מקומות שהטכנולוגיה בהחלט מסייעת והופכת את חיינו לנוחים ופשוטים יותר. אבל חשוב שנדע שיש לזה מחיר וחלק ממנו הוא בסירוס יכולותינו האישיות. אז גם בעידן הטכנולוגי בואו נשמור על היכולות שלנו וגם על הזכות שלנו - כבני אדם, לחשוב.

חשיבה מאפשרת בחירה אמיתית.

יכולת ובחירה הן חופש.

במקום שניאבק על החופש שלנו אנחנו יכולים פשוט לשמור עליו. זה בידנו.


(ואם גם אתם רוכבים, על אופניים ממונעים או לא, חבשו קסדה. לי היא הצילה לפני שבועיים וחצי את הראש. ואולי גם זה סימבולי, אפרופו היכולת לחשוב... )


מוזמנים להרהר, להגיב, לשתף, להקיש לחייכם

וגם לפנות אלי אישית ב - צרו קשר

מאוד אשמח לשמוע לאן ההרהורים שלי לקחו אתכם.




257 צפיות2תגובות

© Etitude 2019

Proudly created with Wix.com