לפני חודשיים בערך החלפתי צמיגים לאופניים, ומאז בצד ההנאה מהטבע והתנועה הרכיבות הפכו מתסכלות. הרגשתי שאני משקיעה המון מאמץ, מעבר למה שהייתי רגילה, ומשיגה פחות. מתאמצת מתנשפת ממתעייפת יותר כדי להגיע בקושי למהירות שלה אני רגילה.
"אחלה צמיגים יש לך. זה טוב, זה יאתגר אותך יותר. ככה תשתפרי", אמר לי השכן שהמליץ על הסוג בחיוך, אבל האמת... זה עדיין לא שכנע אותי. התסכול נותר בעינו.
שעה ראשונה של רכיבה במדבר, טיזינג קטן בעניין ואנאלוגיה אחת שהניעה את גלגלי המוח שלי שינתה הכל!
הדרך במדבר משובשת (היא רק נראית כמו כורכר). ק"מ על גבי ק"מ מצאנו עצמנו בשבילים מלאים באבנים, חריצים ומהמורות. ואני הרגשתי בטוחה. בור אכזרי בשביל שנגלה, בהפתעה גמורה, הצלחתי לעבור בזכות אחיזה איתנה בכידון, אך גם בזכות רוחב הגלגלים שאיפשר לי, כך הרגשתי, נחיתה יציבה יחסית. בבור הזה, שבר רוכב שפגשנו בדרך (חוזר בהליכה), את השילדה של האופניים שלו, וחברה שרכבה איתנו, וקצת פחות מיומנת, נפלה ונחבלה לא מעט בכתף, בברך ובחלקים נוספים בגוף.
GAME CHANGER...
במהלך הרכיבה באחד הקטעים, לצידו של "המאמן הפרטי שלי", (שאיתו אני גם חולקת את חיי מעל שני עשורים) דיברתי איתו על עניין המהירות. אמרתי לו שאני חושבת שאני צריכה פשוט לשנות גישה ולהפסיק למדוד מהירות. פשוט לרכוב בלי להתייחס למהירות, אחרי הכל אני לא מתאמנת לתחרויות אלא בשביל עצמי בלבד. נדמה היה לי, שאם אוציא את הפרמטר הזה מהפוקוס שלי, אהיה פחות מתוסכלת. אחרי הכל, באמת הרגשתי הרבה יותר יציבה על האופניים. עוד הוספתי, שבאופן מוזר, היו קטעים שהרגשתי שכאילו נכנסתי לנקודה אופטימלית שבה כמו הסתנכרנו האופניים עם השטח, ולמרות ההילוך הנמוך הרגשתי שאני "טסה". הוא הקשיב לי, ואז אמר, "אם תחשבי על זה, למכוניות מירוץ, יש את הצמיגים הכי רחבים, והן עדיין הכי מהירות..."
המשפט הזה היה גיים צ'יינג'ר עבורי. הוא שבר את הקשר המנוגד והבלעדי שהיה לי במוח, בין רוחב (הצמיג) לבין מהירות, ופתח בפני את האפשרות שיש משתנים נוספים שמשפיעים על העניין.
ואכן יש עוד "כמה" הבדלים בין האופניים שלי לבין מכונית מרוץ...
כמו למשל שמכונית מרוץ נמוכה יותר גם הישיבה בה, היא עם צמיגים חלקים יותר והרבה פחות חיכוך עם המסלול, היא גם נוסעת על כביש סלול ויש לה מנוע! מאידך, האופניים שלי גבוהים יותר, גם והישיבה עליהם גבוהה יותר מהקרקע, אין להם מנוע, והצמיגים מחוספסים יותר עם קוביות כדי ליצור במכוון יותר חיכוך שיאפשר להתגבר על תוואי השטח המגוון מה שיקנה לי יותר יציבות ב"מסלול לא יציב".
באה לשכונה שחקנית חדשה
אופס... שחקנית חדשה נכנסה בין השניים "הניצים", רוחב ומהירות - יציבות. כעת הרוחב "הוזז" הצידה, והדיון נסב סביב שתיים: יציבות ומהירות.
"מה חשוב לך יותר, שאל "הממליץ" בעל בלוג אופניים איכותי את "המאמן שלי", כשזה ביקש המלצה לסוג צמיגים, טרם רכש אותם עבורי - יציבות או מהירות?"
"יציבות", הוא ענה, מתוך אכפתיות לשלומי שבאמצע השבוע רוכבת בגפי, ומתוך שיודע שאינני מתחרה.
למרות שידעתי את זה, (הוא סיפר לי) זה היה בגדר מילים, שעמדו כנגד חווית התסכול.
והנה תובנה חשובה!
מילים מדברות אל הראש, תסכול אל הרגש - שתי שפות שונות משני מקורות שונים. יציבות מעניקה ביטחון - ומפעילה רגש חיובי בעוד שמהירות עלולה לגרום לאיבוד שליטה (חוסר יציבות) וגורמת לתחושת רגש שלילי. אל רגש מדברים ברגש, ואם רוצים למתן לשכנע או להרגיע, עדיף רגש חיובי.
יתרה מכך, מחקרים כבר הוכיחו שלמידה המתרחשת מתוך שמיעה / הקשבה פאסיבית, פחות חזקה ופחות אפקטיבית מלמידה המתרחשת מתוך חוויה. ואכן, עד שלא חוויתי את היציבות בתוואי הבאמת מאתגר (שלא נראה כאן בוידאו), לא הצלחתי להפנים...
אז מה עדיף יציבות או מהירות?
בכל הנוגע לאופניים, מבחינתי התשובה ברורה. עשיתי "סולחה" עם הצמיגים שלי, והתרתי את הקשר המתסכל בין הרוחב למהירות. יומיים של רכיבה עברו בחיוך, אם כי אני מודה, עדיין עובדת על ההטמעה:)
ואם ניקח את זה "החוצה" לחיים, מהירות ויציבות כמה פעמים העדפנו אחד על פני השני, גם במקרים בהם ידענו שזה פחות הגיוני או סביר?
לדוגמה... ירידה במשקל - כמה שיותר מהר או לאט ויציב (- בריא יותר לגוף, כך תזונאים אומרים) ? שקט בבית - מסכים (מהר) או משוחחים (מצריך סבלנות - "אורך רוח")?
כאב רגשי - לפצות / לשכך זמנית בסיפוק מיידי (כל פעם מחדש) מול המסך, קופסת גלידה , שופינג או יין טוב, או לעשות תהליך פנימי עמוק (למי יש כח לזה)?
והדוגמאות עוד רבות (חשוב לי להדגיש שאין בהן שיפוטיות, רק התעסקות, שאלות ומחשבה)
אני פוגשת המון אנשים, מכל מיני תחומים ותפקידים מגוונים במסגרת עיסוקי, מקשיבה מייעצת ומלווה. איכשהו הרבה מהם מה"ממהרים". אלו שלא, חושבים שמשהו בהם לא בסדר, הם מרגישים בדיסוננס למול החברה, ואחת המחשבות שהבזיקו בי היא שהטכנולוגיה והתפתחותה המואצת, מכתיבים לנו את הקצב במירוץ החיים, ואנחנו מתמסרים לתחרות שהיא מכתיבה. למרות שאם נעצור לרגע לחשוב על זה, סיכוי יותר מסביר שנבין ש"זה לא כוחות" והתוצאה ידועה מראש.
הטכנולוגיה מקצרת לנו זמנים, עובדת (גם) על מהירות. אנחנו לוחצים על כפתור או נוגעים במסך וכבר יש תגובה. האם גם אנחנו ככה? האם גם אנחנו צריכים להיות ככה? (ואולי רמזו לנו פה, אלו שקבעו ש"החיפזון מן השטן"... ?)
ואולי אנחנו בכלל מפספסים פה משהו, ודווקא השוני בין יכולות הטכנולוגיה לביננו הוא מבורך,
ובמקום לרדוף אחד אחר השני "במהירות", ולנסות להדביק אחד את השני (אנחנו את הקצב שלל הטכנולוגיה במקרה זה) אפשר לשנות גישה, ופשוט להשלים אחד את השני...? כמו בזוגיות, בשותפות עסקית, בעבודה, כל אחד - טכנולוגיה ואנשים - יפתח את התחומים שהוא טוב בהם, יביא את "חוזקותיו" וייתן את המיטב שלו, ויחד אולי נשיג גם מהירות (במקומות המתבקשים) וגם יציבות...?!
מה אתם אומרים?
מוזמנים להרהר, להגיב, לשתף, להקיש לחייכם
וגם לפנות אלי אישית ב - צרו קשר
מאוד אשמח לשמוע לאן ההרהורים שלי לוקחים אתכם
Comments